מצאתי בשוק הפשפשים ספר נפלא: "ישראל, מפות מדברות" שמו. זהו אטלס שהוציאה לאור מחלקת המדידות של משרד העבודה, והוא מאוייר כולו על ידי המאיירת והקריטוריסטית הנהדרת פרידל שטרן.

באתר של המרכז למיפוי ישראל, היורש של מחלקת המדידות, מסופר סיפורו של הספר:

"אטלס "ישראל – מפות מדברות" יצא לאור בשנות ה- 50' בשתי מהדורות: מהדורה ראשונה, באנגלית, יצאה לאור בשנת 1953. המהדורה השניה, בעברית, יצאה לאור בשנות ה- 50', לאחר מבצע קדש (אין תאריך מדוייק). האטלס צוייר בידי הקריטוריסטית פרידל שטרן, שעבדה במחלקת המדידות כשרטטת. שטרן החלה את עבודתה במחלקת המדידות המנדטורית בשנת 1946, ועבדה במדור כרטוגרפיה עד המחצית השניה של שנות ה- 50'…

על הסיבה להוצאת האטלס שמענו מפיה של פרידל שטרן, בשפתה המשעשעת: "עבדתי בכרטוגרפיה, וכל יום שרטטתי רק קווי גובה. כל יום קווי גובה. נתנו לי מפות, והייתי צריכה לעשות קווי גובה בטוש. הייתי מומחית וכולם למדו ממני… אבל אני חשבתי שאני משתגעת. לא יכולתי לסבול יותר…  אז יום אחד נמאס לי הדבר הזה. באמת, אפשר להשתגע מלעשות קוים כאלה. בא לי רעיון. ביקשתי להיכנס לאלסטר לחדר והצעתי: "אולי נעשה מפות עם ציורים שלי?" הוא אמר לי: "תעשי לי דוגמה", ועשיתי לי דוגמה בגודל כזה (מראה עם הידיים), עם אותה הצבעוניות, החאקי הזה. עשיתי סקיצה כזו ביד, כנרת או משהו דומה, היה גם כחול, בעבודת יד, והבאתי לו את זה. הוא אמר: "אני מסכים". היה לו חוש הומור. איך אני שמחתי."

ויצא לה אטלס נפלא. מדויק, מקורי, מלא ידע ומלא הומור. פרידל שטרן יצרה מקרא מקורי המהווה בסיס למפות, וציורים נהדרים המייצגים נקודות שונות ברחבי ישראל הצעירה. אירועים היסטוריים, מאז ימי התנ"ך ועד לימי המנדט מופיעים בתוך הילה אפרפרה, חצי שקופה, המבחינה ביניהם לבין הציורים ה"חדשים", המובאים בצבעים חדים ועשירים.

במבט של כמעט שבעים שנה אחורה, גם האייקונים החדשים שיצרה פרידל שטרן הם כבר היסטוריה רחוקה. הם מקפיאים תפיסת עולם תמימה של ראשית ימי המדינה, ומדגישים אירועים, אישים ואיפיונים שהיו חשובים בזמנם והיום הם דף מצהיב בספרי ההיסטוריה. כמה מהר משתנים כאן דברים.

כמה דוגמאות מקסימות במיוחד:

רגע קפוא בזמן: הדייג דג והנופר פורח, אבל הכלים הכבדים כבר מייבשים את אגם החולה:

אורגת המחצלות במעברת קרית שמונה:

מסתבר שהברחת סמים מלבנון לישראל זה לא סיפור חדש כל כך:

זה הציור המוצלח מכולם, בעיני: חמי טבריה, בוא זקן, טבול במים, צא צעיר.

המשוריין של יחיעם וויץ עוד בוער:

פסטיבל המחולות של דליה:

ציידים בנחל פולג? ואחרי הצייד שותים בירה? (בהסברים בסוף הספר מצאתי שכוסות "השיכר" מייצגות את מפעל הבירה בכניסה לנתניה (היום מפעל טמפו):

טול כרם מעבר לגבול:

ובעמק דותן, מוכרים האחים את יוסף תמורת כותונת פסים (כאן אפשר לראות נהדר את אופי הציורים ההיסטוריים במפות, המובחנים מהציורים העכשוויים הצבעוניים והחדים):

ומי זוכר שאשקלון התיימרה להיות פעם הוליווד של ישראל? (כן, כן. היומרה הזו מונצחת גם בסמל העיר, שבחלקו התחתון סרט צילום מתגלגל):

ובאמת שאין לי מושג למה כבשים צונחות מהשמיים בקיבוץ דורות:

בבאר שבע שותים ישר מהמוביל הארצי, ויורים בתי שיכון מתותח:

ים המלח במלוא הדרו, סדום ועמורה טבועות במעמקיו ותיירת סותמת את אפה מריחות הגופרית בעין בוקק:

ובאמצע ים המלח – קוסטיגן המסכן, גוסס בסירתו בסוף המסע ההיסטורי שלו לאורך הירדן:

אלה התוספות שצורפו למהדורה העברית, שיצאה מיד אחרי מבצע סיני, המנציחות את כיבוש חצי האי סיני ואת הצניחה במיתלה:

וכל היופי הזה בשלושים שח בדוכן בשוק הפשפשים. תוספת מעולה לספריה שלי.

ובא לי לעשות משהו עם הציורים האלה, לא יודעת מה. מקווה שעוד תצוץ לי הזדמנות טובה.