אתמול הצלחתי סוף סוף להגיע לתערוכה שנסגרת היום (דד ליין זה מצוין להשלמת משימות). תערוכת הוידאו ארט המדוברת של נבט יצחק במוזיאון אמנות האסלאם בירושלים.
התערוכה מוצגת בחלל התערוכות המתחלפות במוזיאון וכוללת שמונה מיצגי וידאו.
כל המיצגים מבוססים על צילומי קטלוג של מוצגים מאוסף המוזיאון. על גבי תצלומי המוצגים הוסיפה האמנית רובד נוסף של קטעי וידאו שאספה ממקורות שונים במרחב הוירטואלי אשר נותנים פרשנות או כיוון חדשים למוצג המקורי.
אני לא מתכוונת להרחיב כאן באיכויות האמנותיות של התערוכה, גליה יהב עשתה זאת טוב ממני:
http://www.haaretz.co.il/gallery/art/artreview/.premium-1.2184957
אני אתעכב על שתי נקודות שגרמו לי לחשוב בעקבות הביקור בתערוכה:
האחד, נושא שמעסיק את מחשבתי הרבה זמן, הוא ההתמודדות של מוזיאונים ותיקים עם אוספי המוצגים שלהם. אנחנו חיים בתקופה בה מבקרים במוזיאון מצפים לקבל יותר מאשר לצפות בפלאי עולם מוצגים להם בתוך קופסאות זכוכית. הם מצפים לקבל סיפור, חוויה רגשית יוצאת דופן. את פלאי עולם הם כבר ראו בערוץ דיסקברי, שם זה גם יותר צבעוני.
נבט יצחק משתמשת באוסף המוזיאון כבחומר גלם ובונה ממנו עולם פנטזיוני שלא מבוסס על הערך הדידקטי של המוצגים עצמם, בוראת מהם סיפורים חדשים. כדברי אוצרת התערוכה, סאלי הפטל נווה בטקסט הפתיחה: "יצחק מציעה פרשנות רפלקטיבית למהותו של אוסף המוזיאון – אסופת חפצים שימושיים ופולחניים עתיקים – ומעלה שאלות ביחס לתפקידו של המוזיאון כמרחב המשמר זמן, ומנכיח ומנחיל ידע".
כך למשל הופכת קערת איסוף נדבות יפיפיה מהודו לעמדת לוליינות עליה רוקדת רקדנית בטן שנגזרה מסרטון אקראי ביוטיוב:
אין שום קשר נושאי לתפקוד המקורי של המוצג, האמנית בכלל לא מחפשת אותו, אלא משתמשת בצורניות שלו כדי לברוא עולם חדש ומופלא. וזה מאוד יפה.
שאלתי את נבט יצחק אם עלתה המחשבה להציג את המוצג המקורי בצד המיצג, והיא אמרה שהיא משתמשת בדימוי של המוצג ולא במוצג עצמו, ובכוונה הרחיקה את עצמה מהמקור.
תמונות של המוצגים המקוריים והסברים קצרים עליהם מוצגים בכניסה לתערוכה. אני הייתי משתעשעת עוד קצת במחשבה על הצגת המוצגים עצמם במיני תערוכה במבואה לתערוכה על מנת לחזק את הקשר בין המוצג לשימוש בדימוי שלו.
משחק של פירוק והרכבה מחדש של אוספי המוזיאון הישנים הוא נושא חם באוצרות העכשווית והתערוכה הזו היא דוגמא מצויינת ויפיפיה.
עניין שני שחשבתי עליו הוא הבאזזז שהתערוכה הזו עשתה, והשפעתו על מספר המבקרים במוזיאון. נהוג לחשוב שתערוכה מתחלפת חזקה, שיוצרת גל של יחסי ציבור טובים, עוזרת להזרים דם חדש למוזיאון, ולהביא אליו קהלים שלא היו מגיעים אליו אחרת. בשיחה שערכתי עם מנהל השיווק של המוזיאון (שלצערי לא שאלתי לשמו), הוא אמר שאכן בארבעת החודשים הראשונים היתה עליה יפה במספר המבקרים במוזיאון, שעומד בדרך כלל על כ- 40,000 לשנה. לתחושתו, אחרי ארבעה חודשים התערוכה מיצתה את קהל היעד הטבעי שלה ומספר המבקרים החודשי חזר למספרים הרגילים מידי שנה. בחודשי הקיץ לא ביקרו בתערוכה יותר מ-100 מבקרים ביום, והיא לא היוותה גורם משיכה משמעותי לקהל המהווה את הגרעין הקשה של המבקרים במוזיאון – תלמידי בתי ספר.
הוא הדגיש שהמוזיאון זכה לחשיפה בקרב קהלים חדשים ו"עדכניים" – "גלריסטים מתל אביב", אך לא חש שהתערוכה הביאה יותר מבקרים מאשר תערוכות מתחלפות נושאיות אחרות שהיו במוזיאון בעבר.
נראה כי אפשר להסיק בזהירות כי חצי שנה הוא משך הזמן הנכון לקיום תערוכה מתחלפת, חזקה ככל שתהיה.
להמליץ על ביקור בתערוכה שמסתיימת בעוד שעתיים, לא אוכל. אני שמחה שהצלחתי להגיע אליה.
קישורים:
ביקורת של גליה יהב ב"הארץ" על התערוכה:
http://www.haaretz.co.il/gallery/art/artreview/.premium-1.2184957
על התערוכה באתר מוזיאון אמנות האסלאם:
"תרגיל בגיאומטריה", אחד המיצגים המהפנטים והמינימליסטיים בתערוכה – סרטון הדרכה ליצירת אורנמנטיקה איסלאמית על גבי תצלום צלחת חרס:
אוצרת נודדת 