התערוכה, שאצרה נירית שלו כליפא במומחיות רבה, ועיצבו יפה תחנה לעיצוב, מוצגת בשני חללי התצוגות המתחלפות של מגדל דוד, במגדל פצאל ובמתחם התצוגות התת קרקעי (שאני צריכה לברר מה שמו הרשמי…), שני חללים בעלי אופי שונה. במגדל פצאל התצוגה משתלבת במבנה העתיק, באבנים הגדולות, בפתחים ההיסטוריים, בעוד שהחלל התחתון, הגדול ממנו, הוא יתר "קופסה לבנה" הנראית אחרת בכל תערוכה המוצגת בה.

התצוגה בחלל המרכזי – כמעט מנותקת מהחלל בו היא מוצגת

זוהי תערוכה מורכבת, מלאה פריטים, מידע ואין סוף סיפורים, המשתלבים זה בזה לסבך מורכב שכל כולו ירושלים. התערוכה אינה כרונולוגית אלא נושאית, ויכולה לשלב בויטרינה אחת ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת הברונזה עם מוצגים מימי מדינת ישראל סביב נושא אחד.

בכל פינה מסתתר סיפור שלם ועגול, חלק מהסיפורים חדשים לי וכולם מרתקים:

סיפור המגיפה שניגפה את צבא נבוכדנאצר בדרכו לכבוש את ירושלים.

סיפורה של מגיפת הכולירה שתקפה את ירושלים באמצע המאה ה-19. הסיפור מוצג באמצעות קטעי עיתונות עברית, תצלום ענק ומצמרר של "חתונה שחורה" – ספק חתונה ספק לוויה של שני יתומים בבית העלמין, ניסיון נואש לעצור את המוות המשתולל. וסיפורו של הרופא שנלחם נואשות במחלה, מת בה בעצמו וקברו אותר בהר הזיתים, בחלקת מתי המגיפה. קברו אותר ושוקם כחלק מעבודות ההכנה של התערוכה. סרטון המציג את שיקום המצבה מוצג בלופ במרכז העמדה העוסקת בסיפור.

רפואות וצמחי מרפא שיוצרו במנזרי ירושלים ושווקו לכל העולם הנוצרי, כולם מוזרים ומרתקים.

סיפורו של בית החולים האנגלי המסיונרי שהוקם בלב הרובע היהודי במאה ה-19, היה שומם כל הימים כי חבר'ה קדישא איימו שמי שימות בו לא יקבר בקבר יהודי, הזקנה ששברה את רגלה בפתחו של בית החולים ומתה בו, נקברה על ידי האנגלים בהר הזיתים, הוצאה מקברה על ידי חבר'ה קדישא ונקברה בשנית על ידי האנגלים.

הסיפורים שמספרת מחברת הפצועים של שערי צדק ממלחמת העצמאות: 

 מחברת רישום החולים בשערי צדק ומתחתיה – אמצעי נוסף לספר סיפור בתערוכה – מעוצב כתיק רפואי בדפדפת.

אהבתי מאד את ויטרינת האקס ליבריסים של רופאים, אם כי לא הבנתי מי הם, מאיפה האוסף והאם כולם ירושלמים. המידע כאן מעט חסר. זו גם אחת הויטרינות היחידות שנעזרת באמצעי תצוגה וירטואלי – מסך מגע המאפשר לדפדף בין החותמות המוגדלות, חלקן משעשעות ומוזרות מאוד. אהבתי במיוחד את הטקסט הנלווה לויטרינה הזו שהוא מן משחק מראות של ציטוט מתוך תערוכה בנושא אקס ליבריסים שנערכה בירושלים בשנות ה-1950. (טקסט של תערוכה ישנה המהווה מוצג בתערוכה עכשווית, נחמד).

הכי שווה – הויטרינה בכניסה לשירותים. מעטים יראו אותה כי היא קצת מחוץ  למסלול ואין אליה ממש הכוונה. מתרכזים כאן כל היתרונות של התערוכה הזו – שילוב של ישן וחדש, סיפור עגול ושלם וכותרות ממש מוצלחות. אסלת אבן מלפני הספירה, ביחד עם מטאטא מסירה קוצנית המשמש לטאטוא רחובות עד ימינו, משולבים בסיפור נקיונה של העיר ושיפור מערכות הסניטציה בה על ידי הבריטים בראשית המאה ה-20. והכותרת נפלאה – "בית כיסא ומטאטא".

הידע הרחב של נירית שלו כליפא באוספי המוזיאונים הקטנים של ירושלים, אוספי המנזרים והמסדרים הנוצריים ושאר אוספי העיר ניכרים בתערוכה היטב. יש כאן מגוון ענק של מוצגים מסוגים שונים וממקורות שונים וכולם משתלבים היטב בנרטיב.

בניגוד לטקסט האופטימי שהמוזיאון בחר לתת בפרסומיו לתערוכה, על מרפא ומזור המתקיימים ללא גבולות בירושלים, אני דווקא ראיתי עיר שסועה, עניה, מלוכלכת וידועת סבל ומחלה. הטקסט שיותר מתאים לה בעיני מופיע באחד הטקסטים התלוים על הקירות, דוח של משלחת יהודית שהקים ד"ר נתן שטראוס ב-1891 שקבע כי "התבדלות דתית, חוסר תיאום והיעדר פיקוח של השלטונות עשו את ירושלים למקום לא בריא (…) בני האדם יצרו ביצות במו ידיהם עם הפסולת ועם בורות המים הרעים שהם בנו, וכדאי שתושבי עיר הקודש יתעשתו וישתפו פעולה לשיפור התשתית והתברואה בעירם, למען בריאותם." (טקסט מתוך התערוכה). נשמע לי עדיין די נכון.

בשורה התחתונה – תערוכה מרתקת, יותר למבוגרים, אם כי גם ילדים סקרנים ולא קטנים מידי יכולים למצוא בה עניין. פתוח עד אפריל 2015, אז יש זמן.    

עוד כמה תמונות של מוצגים יפים:

תמונה נהדרת של רוקמת התחרה ותינוקה החולה, ומתחת קופסה קטנה עם דוגמאות תחרה ירושלמית:

משקל ישן. חבל שאין שלט שמתיר למבקרים להישקל עליו:

במגדל פצאל – מתקן קטורת שמפיץ ריח בכל החלל ומעליו מוקרן סיפורה של אחת ממגיפות העיר: