היום הצבנו את התצוגה בויטרינת "ארון הבגדים הבדווי" בבית מורשת הבדווים ברהט. זוהי ויטרינה ייחודית, שונה משאר אמצעי התצוגה בבית המורשת, ומעוצבת כחלון ראווה בחנות בגדים.

כל דמות כאן מספרת סיפור שלם.

בתמונה – שיח' בדווי בלבוש קלאסי של ראשית המאה העשרים, כפי שצילם אותו עארף אל עארף בבאר שבע.
הגבר בתצוגה שלנו לבוש כ"גבר דור 1.5", על התפר בין גבר מודרני למסורתי. בשכבה התחתונה מציץ הת'וב המסורתי, גלימה ארוכה עשויה בד אטלס מבריק, לבן עם פסים שחורים. מעליה הוא לובש מעיל ארוך, עבאיה, שאומנם גזור בגזרה מסורתית, אבל עשוי מבד מודרני תוצרת הנגב, במפעל פולגת. שאלה מעניינת לבירור בעתיד – האם היה ליין תפירה לבגדי בדווים בפולגת, או שחייט בדווי רכש את הבד ותפר להפליא את המעיל הזה? מעל המעיל הארוך – מעיל חליפה מודרני עכשווי. על הראש כפייה לבנה, שבנגב נקראית מנדיל, ומעליה המריר – חבל שחור עשוי שיער עיזים ולו 6 פתילים, כנהוג בנגב.

האישה בתמונה לובשת ביגוד מסורתי של אישה מבוגרת בראשית המאה העשרים בנגב. לפני שהרקמות הצבעוניות הפכו למאפיינים הבולטים של בגדי הנשים הבדוויות.

האישה בתצוגה שלנו לבושה בבגדים רקומים של אישה בדווית זקנה. קיבלנו את החליפה ירושה ממשפחתה של חלימה זאידנה אבו פרח. השמלה רקומה בצבעים כחולים וסגולים המציינים אלמנה או זקנה.

למרגלותיה שוב פריט לבוש "מודרני" – ת'וב – שמלה בגזרה מסורתית, ועליו רקומה חבורה של נערים ונערות רוקדים לצלילי טייפ גדול של שנות השמונים העליזות. הבדוויות רקמו את החיים שלהן, או את החיים שחלמו עליהם, על השמלה שלבשו.

מאחור – שמלה רקומה אדום שנקראת גם "השמלה המאוחסנת". נערות רקמו אותן במשך שנים, התחתנו בהן ולבשו אותן כנשים נשואות עד זקנתן.

לידה – עוד פריט שמציין קשרי גומלין בין יהודים ובדווים בנגב – "מעיל מדבר" המפורסם של חברת משכית, שקבלנו מעזבונה של השחקנית חיה הררית, היא לבשה אותו בהוליווד! וכל כולו פרשנות ישראלית מודרנית של המעיל הבדווי המסורתי.

זו תמונה של "מעיל מדבר" מאוסף שנקר:

אני תמיד אעדיף מוצגים שיש מאחוריהם סיפור!

פותחים בקרוב ממש…..