אני אוהבת את התכשיט הזה. מצאתי אותו על בשקית ללא שם תורמת באוסף ההיסטורי של מרכז מורשת יהדות תימן בראש העין, שהופך צורה בימים אלה לקראת חנוכתו כבית המייסדים של ראש העין, אותו אני אוצרת.

אני אוהבת אותו דווקא כי הוא לא שלם, מרוט, קצת מעוך, שיני הזמן ניכרות בו. השינויים שעבר לאורך השנים מספרים סיפור שלם של הגירה, מעבר והשפעות תרבותיות. התכשיט הזה לא היה מוצג באוסף היודאיקה המפואר של מוזיאון ישראל, אבל בראש העין – הוא עולם ומלואו.

המרכיב המרכזי בתכשיט הוא בית הקמע, "כתאב". בתימן הוחבא בתוך חרוז הכסף הגלילי הזה קלף קמע, ולעיתים הוכנסו בו גם אבנים ותבלינים, למזל ולריח טוב. בית הקמע עשוי עבודת צורפות יפה, הוא לא מהמפוארים ביותר שראיתי אבל ניכר שהושקעה בו עבודה רבה ואיכותית.

הילדה בצילום היפה של זולטן קלוגר, של המשפחה הכפרית ברכבת בדרכה למחנה העולים בעתלית בשנות ה-40, עונדת תכשיט ובמרכזו בית קמע (מקור: ארכיון ציוני מרכזי):

גם בנו של הצלם יחיא חייבי, בצנעא של שנות ה-30, עונד תכשיט דומה (הוא עוד לא בן שלוש, ולכן לובש בגדי בנות, כפי שהיה נהוג בתימן):

באוסף בית המורשת של ראש העין יש בתי קמע מפוארים ומקושטים יותר:

אך אני כאמור אוהבת דווקא את זה:

לבית הקמע הזה מחוברים מטבעות של ארץ ישראל, 50 מיל, ו-100 מיל. הם נוספו לבית הקמע, מן הסתם, לאחר העליה לישראל, כנראה אחרי קום המדינה. אולי החליפו מטבעות או קישוטים אחרים שנפלו.

בית הקמע מחובר בחוט כותנה ישן מאוד למחרוזת, אליה מושחלים חרוזי פלסטיק צבעוניים ופשוטים. הפער הזה בין חרוזי הילדים הפשוטים והזולים לבית הקמע הישן והמוקפד, והמטבעות מתקופה אחרת וארץ אחרת – הוא סוד הקסם של התכשיט הזה, הוא זה שמייצר את הסקרנות והעניין, יותר מתכשיט מפואר ושלם, בעיני לפחות.