בינואר נפגשתי עם אברהם בלבן ועם עופר קוטלר בבית העלמין ביפו. דיברנו קצת על המקום ועל השילוט המתוכנן במקום. שמה כאן את הכתבה במלואה:

רשימות תל אביביות | הימים שבהם המתים פנויים לקבלת אורחים

ביקור בשני פרקים בבית העלמין היהודי ביפו

1.

בוקר יום חמישי, 9 בינואר. האמנית עדן חברוני, המגדלת כפות צבר על קיר ביתה ברחוב יפת 39 ביפו, השאילה לי ספר המתאר את ההיסטוריה הארוכה של משפחתה, משפחת קסטל. אני מנצל ביקור נוסף ביפו כדי להחזיר לה את הספר. בתקווה שההפוגה בגשמים תימשך אני מחליט לשוטט עוד בסביבה. את הפנייה מיפת ימינה ליהודה מרגוזה אני מכיר היטב, ואני פונה שמאלה, מערבה.

יפו, כדרכה, לא מפסיקה להפתיע. אחרי כמה עשרות מטרים אני מגלה מימיני כיתוב אבן עתיק מעל שער פתוח: "בית עלמין ליהודי יפו"; ולמטה, באותיות קטנות יותר: "בימים שני וחמישי פתוח בקביעות בין השעות 08:00-12:00". יופי. הגעתי ביום שבו המתים פנויים לקבלת אורחים. המדרגות העולות לבית הקברות רטובות מגשם, אבל למעלה מחכה לי הפתעה גדולה: בין מתחם אנדרומדה מצפון לבניינים הנבנים מדרום וממזרח, נח לו בשלוות עולם בית קברות עתיק, מוקף עצי אשל, דקלים ועצי תות. ביקרתי עם שמואל גילר כמה פעמים בבית הקברות האנגליקני הנמצא בקצה סימטה היוצאת מרחוב יפת, אבל על בית הקברות הזה לא ידעתי כלל.

מימין לשביל המוביל מן הכניסה משתרעים גושים של שיחי שרביטן ענקיים, ובסופו פינה שקטה מוקפת ספסלי אבן הנראית לי כפינת ישיבה. אני יושב על האבן הרטובה ודולה מן הרשת מידע על בית העלמין הזה. מתברר שעד אמצע המאה ה-19 נהגו תושבי יפו היהודים לקבור את מתיהם בהר הזיתים, ולאחר מכן בפתח תקווה. עם גידול האוכלוסייה היהודית במקום רכשה הקהילה, בהנהגתו של הרב יהודה מרגוזה, חלקת שדה שנועדה לשמש בית קברות. הקבורה במקום החלה בשנת 1839 ונמשכה עד 1928.

כשאני פונה עם השביל מערבה מתגלה בית הקברות. לוקח לי כמה רגעים להבין מדוע המקום מעורר בי תחושה של שלווה: בבתי הקברות המוכרים לי המצבות עומדות בראש הקבר, וריבוי הצורות, הגדלים ומגוון החומרים מבלבל את העין ויוצר תחושה של חוסר סדר גמור. כאן, לעומת זאת, המצבות שוכבות על הקברים, ולמרות שבהרבה מקרים הבטון שסביבן סדוק או שבור, משהו במראה הכללי מרגיע את העין.

אני מסתובב שעה ארוכה בין שורות הקברים והתחושה של מקום כמעט אינטימי־שכונתי מתחזקת. התחושה הזאת נובעת אולי משפע הסיפורים האישיים ושפע הרגשות החרותים באבן (קריאות צער ויגון, שירים לזכר המתים), ואולי מפני שהסיתות בהרבה מקומות איננו מקצועי לגמרי. על הרבה מצבות האותיות אינן באותו גודל, והאיות עצמו משתנה ממצבה למצבה (באותה שורה אני מגלה אשה שהיתה "מדוכאה", אחרת "מדוכאת" ושלישית "מדוכית").

על רוב המצבות ביטויים שגורים: הישיש הנכבד הירא את ה', משכים ומעריב לבית הכנסת, האשה הזקנה הכשרה, האשה הכבודה המדוכאת בייסורין. אבל על הרבה מצבות גם טקסטים אישיים יותר. הנה סיפור מחורז על חיים שהיו ואינם: "הנפטרת במבחר ימי עלומיה / בת שבע עשרה שנה / ותתקשה בלידתה וביום השלישי / מתה, כל עמה נאנחים / הו הו וילל צורחים".