אחרי שנה של עבודה, פרויקט הקמת התצוגה החדשה בצריף הראשון של מגדיאל, הוד השרון, כמעט ומסתיים, אז אפשר כבר לסכם.

זה היה פרויקט בלתי רגיל. ידעתי את זה מראש, אבל לא ידעתי עד כמה. בדרך כלל אני חלק מצוות עבודה. אני אחראית על האוצרות, על התכנים, על הסיפורים. מה יוצג ואיפה. על ה"איך" אחראי מישהו אחר, מישהו שיודע לעצב, שיודע להחליט איזה פונט מתאים לאיזה שלט, מישהו שיודע לקדוח בקירות, מישהו שיודע לרשום אוסף, לשמר אותו, לסחוב אותו, לארוז במחסן כל מה שלא מיועד לתצוגה. כאן אני הייתי רוב ה"מישהו". זו היתה חוויה מרתקת, אבל כנראה שלא אחזור עליה. להוד השרון עירי יש עכשיו צריף מורשת יפה ופעיל, זה מה שחשוב. נקרא לזה "פרו בונו".

התצוגה הקודמת בצריף בוצעה לפני יותר מעשור, ומאז נאספו בו עזבונות ומציאות ששילשו את מספר המוצגים בו. תרומה נכבדת של כלים חקלאיים שאוחסנו גם הם בתוך הצריף, בהיעדר חצר מתאימה לתצוגה, גרמה לקריסה סופית של אפשרות הביקור במקום, אבל הם היו רק הקש ששבר את גב הגמל.

כמה תמונות של הצריף לפני ההתחלה, לא נראה לי שיש צורך בעוד מילים כאן:

החלטתי כמה החלטות עקרוניות בתחילת העבודה:

1. אין לי תקציב (למרות שבהמשך נטע גירדה קצת תקציב). משתמשים במה שיש בצריף, ובעבודה עצמית שלנו.
2. כפועל יוצא מחוסר התקציב – הפריטים ההיסטוריים הם התצוגה, הם האמצעי לספר את הסיפור, הם הסיפור. כל חיי המקצועיים נאמתי בביטחון ש"אני לא עושה תצוגות פרימוסים". אז הנה – תצוגת פרימוסים נהדרת. איזה כיף זה.
3. אני לא מעצבת ואין לי מעצב, ולכן נמנעת מעיצובים. הקירות יהיו לבנים ויינתן מקום למוצגים שיסודרו בצורה הגיונית ונגישה.
4. יוצג פריט אחד מכל סוג. לא תהיה כפילות של מוצגים, גם אם כולם יפים ומיוחדים.
5. הפריטים שיוצגו בצריף מייצגים את תקופת טרום החשמל וטרום הפלסטיק. כל מה שמאוחר מנקודת המפנה ההיסטורית הזו – יאוחסן.
6. הצריף יסודר כבית מגורים, קרוב ככל האפשר לחלוקת החדרים מהתקופה שמשפחת קולטון התגוררה בו.

הצריף הראשון, שלט הסבר

הזדמנה לי כאן הזדמנות פז להתנסות בתהליך הקמת מוזיאון על כל מרכיביו – רישום האוסף, קיטלוג, איחסון, שימור, תיקון מוצגים והכנתם לתצוגה, אוצרות, כתיבת תכנים וכותרות, עיצוב חדרים וקירות, כל התהליך מראשיתו ועד סופו. למדתי המון.

שמחה קליין, אחת ממנהלות הצריף, זכתה להפגין את היכולות הטכניות המשובחות שלה, צילמה, רשמה, קדחה, תיקנה, צבעה וסחבה. נטע כהן חרוש, מנהלת הארכיון העירוני, לא בחלה באמצעים, אילתורים ותחנונים לגיוס עובדי עירייה לסיוע, ממנהלי מחלקות ועד צבעים.

בהתחלה עשינו סדר:

שמחה ואני עברנו על כל הפריטים. כל פריט קוטלג ונארז בארגז – ארגז זמני למוצגים שמיועדים לחזור לתצוגה, וארגז סגור וממוספר לפריטים המיועדים לאיחסון. התהליך נמשך חודשים. קיטלגנו 840 מוצגים בסך הכל. כמחציתם אוחסנו במחסן השייך לארכיון העירוני בקומה השניה של בית הכנסת הגדול של מגדיאל.

ארגזים

איחסון האוסף

כל המוצגים מוספרו, צולמו ונרשמו בטבלת אקסל, אשר הופכת בימים אלה למאגר מידע ממוחשב שיהווה חלק מהארכיון העירוני. וזה המקום להודות לשארמה מאידאה על סבלנות אינסופית.

אחרי שכל הממצא קוטלג ומויין התחלנו לסדר מחדש.

שמחה גילתה כישרונות טכניים יוצאי דופן:

כל הקירות נצבעו בלבן. צבעתי את הארונות הישנים שמצאנו בצריף באפור והם הפכו לויטרינות מצוינות. גם את המסגרת שחושפת את קיר הבוץ של הצריף צבעתי באפור.

צובעת

חלק מהרהיטים והתצוגה הישנה נזרקו, לפעמים מהחלון. כל התמונות הוסרו ויתלו מחדש באתר חלופי.

זורקים רהיטים מהחלון

על קיר המטבח ועל קיר המסדרון ניתלו לוחות מחוררים גדולים ממתכת. זה פטנט טרנדי ומצוין להצגת כמות גדולה של כלים בתצוגה חופשית, עם אפשרות לשחק עם ההצבה עד שמרוצים בלי לחורר את כל הקיר.

לפני…

אחרי…

כלי המטבח ניתלו על הקיר וסודרו בארונות ומדפי התצוגה. המברשות והמטאטאים ניתלו מחדש. כלי העבודה סודרו גם הם על הקיר המחורר ולמרגלותיו הוצבו הכלים הגדולים – המעגילה הידנית, מכונת הכביסה החצי ידנית, פריט יחיד במינו, גיגיות הכביסה, הכסכסות, המלקחיים וכפות העץ ויצרו פינת כביסה היסטורית.

החדרים סודרו – המטבח, המסדרון, חדר המגורים, חדר הילדים והחלל המרכזי שמשמש לקבלת קהל בצריף ולכן הושאר נקי מריהוט עודף. על הקיר המרכזי ניתלה מסך שטוח גדול, עליו תוקרן בשלב הראשון מצגת תמונות, ובשלב הבא, בלי נדר – סרט.

מוצגים שהתגוללו בבלגאן מוסגרו וקיבלו מקום של כבוד: לוחות המשחק הישנים והבד הרקום ששימש ככל הנראה לחיפוי הכרית של טקס ברית המילה.

עקידת יצחק ברחמים תזכור

החצר סודרה. הכלים החקלאיים סודרו בגינה וחלקם ניתלו על החומה. אני חוששת שאת האזור הזה נצטרך עוד לשפר, אז נסתפק בינתיים בתמונה אחת יפה (ואחת של "לפני") של האופניים שהיו שייכים לדוור המיתולוגי של מגדיאל.

לפני…

אחרי…

צריף המורשת של הוד השרון עומד מוכן ומסודר לספר את סיפוריהם של האיכרים, ראשוני המושבות שמהן נבנתה הוד השרון. יש עוד הרבה סיפורים לספר על עברה של הוד השרון – סיפורי הפועלים חסרי הרכוש שעבדו בפרדסים, סיפורם של העולים למעברות הגדולות של מגדיאל ורמתיים, סיפור הפיכתן של המושבות החקלאיות לעיר, ואת שאלת עתידה של העיר הנחמדה הזו, שכרגע נראית לא הכי סגורה על עצמה.

בפוסט הבא ארכז את התמונות היפות שצילמה היילי פרנקל קציר בתצוגה החדשה. שיקבלו את הפוקוס המתאים להן.