שמחתי להשתתף אתמול ביום העיון השנתי שערכה התכנית לאוצרות מורשת באוניברסיטת חיפה, בראשה עומד ד"ר אסף זלצר, "לדמותה ומשמעותה של עבודת האוצרות, ישראל 2018". יום עיון על טהרת המין הנשי, שנתן ביטוי למגוון קולות מרתקים על העבודה הבדרך כלל סוליסטית שלנו.

וזו תמצית הדברים שאמרתי על פרויקט "מוזאון חוצות ירוחם" שהתגלגל והפך ל"צריף ירוחם":

"צריף המעברה ירוחם – מחשבות על אוצרות, שרון עמבר, אוצרת

בפרויקט זה, כמו בהרבה פרויקטים נוספים, עבודת האוצרות נעשתה יד ביד ובמשולב עם עבודת העיצוב, אותה ביצע עופר קוטלר.

הפרויקט הראשוני היה רחב ויומרני. הצענו להקים את "מוזאון חוצות ירוחם", אשר גבולותיו הם גבולות העיר, והוא כולל את כל סיפורי העיר ואוצרותיה. לאחר תהליך ארוך הוחלט להקים בשלב ראשון את מוקד המעברה, אשר הקמתו הסתיימה לפני כשנה.

מיצב הצריף העומד במקום בו עמדה המעברה, בנוי פרופילים פשוטים של מתכת וניצב על קוביות בטון יצוקות, כמו הצריפים המקוריים. הפרופילים מציירים את קווי המתאר החיצוניים של מחצית הצריף, בה התגוררה משפחה שלמה, ומעבירים למבקר את תחושת הצפיפות והדלות.

לאורך קירות הצריף מוצבים סיפורי המעברה הלקוחים מראיונות שבוצעו עם ראשוני ירוחם,  המציגים, במילותיהם של המספרים, את הקשיים, היאוש, הבדידות, התחושה של ראשוני ירוחם כי הוזנחו במדבר, הרחק מקווי האספקה של משאבי המדינה, ובמקביל תחושות של גאווה, הומור וכבוד עצמי.

בצד כל סיפור אנו מציגים תצלומים אשר נלקחו מאלבומים פרטיים ונאספו לארכיון ירוחם ולפרויקט "ישראל נגלית לעין" של יד בן צבי.

התצלומים המשפחתיים מרחיבים את היריעה ומציגים מציאות יומיומית שיש בה גם אושר קטן, ביתי, משפחתי, קהילתי. ילדים משחקים, אירועים נחגגים, בתים חדשים נבנים. התצלומים מנגידים ומרככים את הטקסטים הלא פשוטים והופכים את התמונה לרב גונית ומדוייקת יותר.

הדילמות המרכזיות בהליך האוצרות של ירוחם, עוסקות בשאלות מה מספרים ומי המספר.

האם נציג את השאלות הגדולות, הכבדות, של פרישת האוכלוסיה, מי שלח ומי נשלח? של הפריפריה מול המרכז? או שנצטמצם לסיפורים הקטנים של הקיום בפריפריה הישראלית. האם נצליח למצוא סיפורים קטנים אשר בתמציתם ישקפו גם את הסיפור הגדול?

מי המספר? על אוצר שמגיע למקום זר, ללמוד את טיבו של המקום ולהטמיע את סיפוריו, לספר את רב הסיפור המקומי תוך ניסיון כן לאמץ את נקודת הראות המקומית.

שמירה על צניעות: הבנה שחומרי הגלם שלי מוגבלים ומוטים מראש. סיפורי החיים השמורים שייכים לאנשים המספרים, אלבומי התמונות הסרוקים שייכים לאנשים המשתפים, בהליכי שיתוף הציבור השתתפו האקטיביים. הפאסיביים נשארו בבית וקולם לא נשמע."