"לפזר פניני אורה", אוצרות חדשה למוזיאון המים בניר-עם

(הציטוט בכותרת מ"הורה ממטרה", של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי, 1952, שנכתב לרגל חנוכת קו ירקון נגב)

מוזיאון המים ובטחון הנגב בקיבוץ ניר-עם (שחייב להחליף את השם שלו, אני יודעת), עומד בפני שיקום ושידרוג. לשמחתי נבחרתי להיות האוצרת של הפרויקט והוא מצוי בשלבי תכנון ראשוניים.

שלב ראשון לעבודה – עריכת תחקיר היסטורי תמציתי, איסוף תמונות היסטוריות נהדרות (צינורות מים מצטלמים נהדר בשחור לבן) וביסוס נרטיב רעיוני לאתר. עכשיו אפשר להתחיל לחשוב איך מציגים את כל זה למבקרים.

הקדמה הכרחית

עד לשנות הארבעים של המאה העשרים, היו מעט מאוד התיישבויות יהודיות מדרום לקו באר טוביה. עם זאת, המוסדות היהודיים ורוכשי קרקעות פרטיים הביעו עניין רב בנגב, בעיקר בגלל האפשרות לרכוש שם שטחי קרקע רצופים ונרחבים יחסית, וריחוקם ממרכזי אוכלוסייה ערבים. עד למלחמת העולם השניה נרכשו בנגב 41,000 דונם קרקע על ידי גורמים יהודים.

חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה פרסמה בריטניה את הספר הלבן (1939), ובו היא חזרה למעשה ממרבית הבטחותיה ליהודים שניתנו בהצהרת בלפור.

הספר הלבן היווה בסיס לתקנות העברת הקרקעות מ-1940, אשר קבעו כי בנגב כולו, בצד אזורים נרחבים נוספים בארץ ישראל, אסור למכור קרקעות ליהודים.

תקנות אלה עוררו זעם רב בישוב העברי, אך מלחמת העולם השניה והמלחמה המשותפת באויב הנאצי עימעמו את המחאה.

עם סיומה של מלחמת העולם השניה, גבר הלחץ הכבד של מאות אלפי עקורים יהודים אשר ביקשו לעלות לישראל, ועימו הלחץ להרחבת הישוב היהודי בארץ.

בשנת 1946 סבבה בארץ ישראל "הועדה האנגלו אמריקאית לענייני ארץ ישראל", אשר מונתה למצוא פתרון לבעיית העקורים היהודים באירופה ולבחון אפשרות יישובם בארץ ישראל. הוועדה המליצה על הקמת יישות א-לאומית בארץ ישראל, בה יחיו בשיוויון זכויות עמי הארץ. הוועדה המליצה לבטל את איסור רכישת הקרקע על ידי יהודים, וליישב 100,000 עקורים יהודים בארץ.

ממשלות ארצות הברית ובריטניה ערכו תכנית אשר הטמיעה את מסקנות הועדה האנגלו אמריקאית. "תכנית מוריסון גריידי" אשר המליצה שארץ ישראל תחולק לארבע טריטוריות אוטונומיות:

אזור יהודי – הגליל המזרחי, עמק יזרעאל ומישור החוף מחיפה עד תל אביב, 17% משטח הארץ.

אזור ערבי – יהודה ושומרון, הגליל המערבי והשפלה, 40% משטח הארץ.

אזור הנתון לשלטון בריטי ישיר – ובהם גם הנגב וירושלים, כ-43% משטח הארץ.

בישוב העברי התייחסו לשרשרת האירועים האלה כאל נסיגה בריטית מהצהרת בלפור, ופגיעה אנושה בפרויקט הציוני. הפגיעה המרכזית לדעתם היתה בפוטנציאל ההתיישבות והחקלאות בשטחי הנגב הריקים, אשר הובטחו להמשך שליטה בריטית על פי התכניות.

ההתיישבות בניר-עם על בסיס באר מים מפוקפקת

בשנת 1943 הוקם קיבוץ ניר עם על אדמות קק"ל מדרום לשטח המותר ליישוב עברי, באישור המנדט הבריטי. הקיבוץ הוקם על ידי חלוצים מתנועת גורדוניה אשר ישבו ארעית באזור חיפה וחיפשו מקום להתיישבות. הגרעין הראשון עלה לקרקע בטו בשבט 1943, על אדמה מאדמות בית חנון אשר נרכשה על ידי הקק"ל. תחילה התיישבו במקום גרעין חלוץ של כ-20 חברים ו-5 חברות, אשר בנו את בתי הקבע והכשירו את הקרקע לחקלאות. בלב השטח היה קידוח מים ובאר אשר הפיקה מים איכותיים.

קידוח מים בנירעם, מבט למערב, ברקע הים החולות ופרדסי בית חנון, ארכיון ניר עם

קידוח המים בניר-עם, אמצע שנות ה-40, ברקע פרדסי בית חנון (ארכיון מקורות)

מספר ניסן צורי, מראשוני ניר עם: "במקביל לעבודות הבניה נעשו בקצב גם ההכנות להקמת המשק החקלאי…נחפרו שתי תעלות מקבילות באורך של קילומטר, לשם הנחת הצינורות  לקווי מים ראשיים. הצינורות 6" שהונחו בתוך התעלות פורקו והועברו מחיפה שם שימשו את שטח גן הירק של הקבוצה שחוסל עם ההכנות להעברת המשק לנקודת ההתיישבות…פי הצינור חובר לבית שבו מוצבים המשאבה, הבאר והמנוע, ולשקשוק המתמיד של מנועי הדיזל שבפרדסי בית חנון התווסף גם התקתוק של מנוע הדיזל שלנו בגוון המונוטוני שלו. הזעזועים של המנוע הכבד היו מרעידים את קירות בית האבן הישן בו היה מוצב, אך הניעו את המשאבה והיא ששאבה ממעמקים את סם החיים – את המים. מים טובים עם תכולת כלור נמוכה יחסית. עם תחילת השאיבה העצמית תמה התלות שלנו במימיו של בעל הפרדס השכן שבבית חנון, אותם היינו מביאים למשק בחביות על גבי עגלה רתומה לזוג פרדים, לא במעט חשש ודאגה פן יסרב למכרם…

בריכת אגירה ניר-עם

הקמת בריכת אגירה למים מובאים, ניר-עם, 1943 (ארכיון קיבוץ ניר-עם)

"אותו קיץ באה פורענות על המשק וגרמה לדאגה רבה. באחד הימים נשמע קול רעם עמום שבעקבותיו החל מנוע הדיזל לעבוד על ריק. המשאבה שבפי הקידוח נקרעה לשניים וחלקה התחתון נפל לתחתית הבאר… התברר שבור הקידוח עקום ואין זו הפעם הראשונה לתקלה מעין זו. זו גם הסיבה האמיתית להתייבשות הפרדס שבידי האפנדי והעילה שבגללה מכר את הקרקע. כל הנסיונות להעלות את המשאבה מתחתית הבאר עלו בתוהו וכל שטח גן הירק קמל והתייבש…הגרוע מכל היה הצורך לשוב ולהתלות בהספקת מי השתייה מבארות פרדסי בית חנון, לחסדיהם של האפנדים בעליהם…ואיתנו גם נשים, זקנים וטף."

לנקודה המרוחקת הוזעק הגיאולוג פרופ' ליאו פיקארד, מומחה לגילוי מי תהום. הוא ציפה למצוא מים בעומק של 120-130 מ'. שאיבת הניסיון צלחה ופיקארד הוזמן לסמן נקודות קידוח נוספות, אשר גם בהם נמצאו מים טובים ורבים, בסיס להרחבת ההתיישבות בנגב.

ממשיך ומספר ניסן צורי ביומנו: "הוצבה מכונת קידוח וקדחו באר. כאשר עם שאיבת הניסיון פלט הצינור הגדול את סילון המים הראשון, בגיל וצהלה רקדו סביבו כולם מאושרים. דבר גילוי המים בניר עם שימח גם את אנשי המוסדות המיישבים ותכניותיהם להקמת ישובים נוספים באזור. קודמו לקראת ביצוע."

בואי ממטרה, לפזר פניני אורה

במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946) הוקמו בנגב בחשאי 11 נקודות התיישבות: אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. הישובים הוקמו במהירות, ללא תשתיות נלוות וללא מים זורמים, אך מוקמו לאורך הנתיבים המתוכננים של קווי המים העתידיים.

מים לנירים במיכלים 1947

מים במיכלים לקיבוץ נירים, 1947 (זולטן קלוגר, לע"מ)

מהנדס המים שמחה בלאס החל לתכנן הובלת מים לנגב כבר בסוף שנות השלושים, עת התבקש על ידי ד"ר ארתור רופין לתכנן "פנטזיה" להולכת מים ממקורות המים בצפון להשקיית הנגב בדרום. הפנטזיה של בלאס התממשה בסופו של דבר לאחר קום המדינה עם הקמת המוביל הארצי, אך בינתים ישבה במגירה.

עם הקמת 11 הנקודות הציע בלאס תכנית חדשה, פשוטה וזולה יותר להולכת מים מאזור הקידוחים באזור גברעם – ניר עם דרומה ומזרחה בשני קווים:

הקו המערבי הוליך מים לישובים בארות יצחק, תקומה, אורים, צאלים, גבולות, מבטחים ונירים, ובהמשך גם לסעד.

הקו המזרחי הוליך מים לישובים גבים, דורות, רוחמה, שובל, משמר הנגב וחצרים.

מפת הישובים עד 1948

 

לרשותה של חברת "מקורות" הגיעו מאות קילומטרים של צינורות 6 " בנסיבות יוצאות דופן. מספר שמחה בלאס: "רווח והצלה באו לנו מחוצות לונדון, שם פירקו מאות ק"מ צינורות, שהועמדו למכירה. הם שימשו בימי הבליץ הנאצי לכיבוי שריפות. צבי שריב מחברת "ניר" שנסע ללונדון היה פונה אלי מידי פעם ושואל אם לקנותם. "קנה כמה שתוכל" אמרתי לו, והוא קנה. וכך, הצינורות שקודם כיבו אש בלונדון – הדליקו אור גדול, ובהם זרמו המים הראשונים לנגב".

הקידוחים הראשונים נעשו בסתיו 1946, והתוצאות היו טובות מאוד. מים בשפע זרמו מהם.  בוצעו הליכים מול השלטונות הבריטיים לקבל אישור הנחה לצינורות החדשים. בתחילה הוגשה בקשה לצינור המזרחי בלבד, אך העבודות החלו בשני הקווים, עוד בטרם התקבל האישור הרשמי, אשר הגיע כשהעבודות כבר היו בעיצומן. הסוכנות היהודית התחייבה בפני השלטונות הבריטים והשבטים הבדווים בשטחם עברו הצינורות, כי גם בדווים יוכלו ליהנות מהמים שיזרמו בהם, אך כאשר התגלה שחלק ממהלך הצינור עובר באדמות ערביות, הקימו אלה קולות צעקה, והנתיב שונה לקרקעות ממשלתיות או יהודיות בלבד.

היה זה מפעל משולב של "מקורות", הקרן הקיימת, סולל בונה וחברת חשמל. במאמץ לקחו חלק כמה מהדמויות הבולטות בנושאי בטחון וכלכלה בשנים אלה ובעשורים הבאים, ובראשם פנחס ספיר.

העבודה התנהלה בשני מישורים – המעשי בשטח והמדיני בירושלים. הנחתו של הצינור חייבה דיונים ומפגשים רבים ברמות הבכירות ביותר, במוסדות הלאומיים ובממשל המנדטורי.

באפריל 1947 החלה הזרמת המים בצינורות. ב-30 לאפריל הם הגיעו לשובל וחמישה ימים אחכ למשמר הנגב. במהלך קיץ 1947 קיבלו יישובי הנגב בזה אחר זה את מימיהם מהקו החדש של מקורות.

קו המים המזרחי, מדרום לקבוץ נירעם, ארכיון ניר עם

חפירת קו המים המזרחי, מדרום לניר עם (ארכיון קיבוץ ניר עם)

באותו קיץ סיירה בארץ משלחת נוספת של האו"ם, משלחת unscop אשר נשלחה בעקבות דחיית האמריקאים את מסקנות תכנית מוריסון גריידי ותביעתה של בריטניה מן האו"ם למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל הבוערת. חברי המשלחת סיירו בכל הארץ ואף הגיעו לנגב. הם פגשו את מניחי צינור המים לנגב, וקיבלו הסברים משמחה בלאס על התכניות לפיתוח הנגב במדינה היהודית העתידית.

מסקנותיה של המשלחת הושפעו רבות מסיורם בנגב, ובתכניתם, אשר בשינויים קלים התקבלה באו"ם כתכנית החלוקה של ארץ ישראל, נכלל הנגב בתחום מדינת ישראל העתידית.

קבלת פנים לחברי הועדה המיוחדת ליד ניר עם

המפגש ההיסטורי עם חברי משלחת unesco ליד קו המים מניר-עם (הארכיון הציוני)

בנוסף להישגיו הדיפלומטיים, מפעל המים חיזק את האחיזה היהודית בנגב ואיפשר לישובים היהודים הקטנים והמבודדים להחזיק מעמד במלחמת העצמאות, אף שהערבים חיבלו בצינורות בכל יכולתם ותקפו את לוחמי הפלמ"ח שהגנו עליהם.  גם כאשר ניתק הצבא המצרי את הקשר בין ישובי הנגב עם מרכז הארץ, המים שזרמו בקו הראשון לנגב איפשרו ליישובים המנותקים להחזיק מעמד עד לסוף מלחמת העצמאות, והנגב נשאר בגבולות מדינת ישראל.

הנרטיב של הסיפור, או תמצית הציונות בצינור 6 צול

המוזיאון למים ובטחון בנגב בקיבוץ ניר עם, מציג מרכיב מרכזי באתוס הציוני לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות: פרישת ההתיישבות בכל השטח העומד לרשותה, או נדרש לצרכיה, על מנת לקבוע עובדות בשטח ולהכריז בעלות עליו.

אחד הכלים החשובים במדיניות זו היה פרישת קווי תשתית, בעיקר חשמל ומים, עד לקצה גבול ההתיישבות ומעבר לו. מים וחשמל הועברו במאמצים אנושים וטכניים אדירים לקצות הארץ, הוריקו את האדמה והאירו את החשיכה, והפכו את הבעלות על השטח לעובדה מוגמרת.

הנחת צינור המים הראשון לנגב, קוטרו צר ותשתיתו רעועה, היתה הפעם הראשונה בעידן המודרני בה הוזרמו מים משולי המדבר אל ליבו, ויצרו תנאים בסיסיים לקיום חקלאות אינטנסיבית ויישוב קבע מודרני ומתקדם.

זהו ליבו של האתוס הציוני – כיבוש השממה באמצעים מודרניים, תוך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, למרות הנחיתות המספרית של היהודים באזור.

צינור המים הראשון הפך את הנגב לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, בנקודת זמן היסטורית בה נקבעו גבולות החלוקה על ידי גורמים בינלאומיים.

סיפור ההתיישבות היהודית בנגב הוא תמצית הציונות: מדינת ישראל היא חוד חנית טכנולוגי, יזמי, המשתמש במשאביו המצומצמים על מנת לייצר שינויים דרמטיים במרחב בו היא פועלת.

יקום חזון הנגב פוסטר

טכנולוגיית המים של שנות ה-40 התבטאה ביכולת לאתר מים בשולי המדבר ולפזרם במרחב החקלאי. טכנולוגיית המים של ימינו כוללת, בין השאר, התפלת מי ים וטיהור שפכים לחקלאות, והיא המשך ישיר ל"צינור השמפניה" בקוטר 6 צול של 1947.

בבליוגרפיה חלקית לקריאה נוספת, ומקורות ששימשו אותי כאן:

מרדכי נאור, עורך, יישוב הנגב, 1900-1960 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1985

שמחה בלאס, פרשת המים בישראל, תל אביב, משרד החקלאות, מינהל המים, 1958

שמחה בלאס, מי מריבה ומעש – הסיפור המרתק והמסעיר של המים בישראל החדשה, רמת גן, מסדה, 1973

מרדכי נאור, "קונצ'רטו לצינור מס' 1, הרעיון, התכנון והביצוע של צינור המים הראשון לנגב, 1947" בתוך: יישוב הנגב 1900-1960, מ. נאור (עורך), ירושלים, עידן, תשמ"ו

חיים גבירצמן, משאבי המים בישראל : פרקים בהידרולוגיה ובמדעי הסביבה, ירושלים, יד יצחק בן-צבי , 2002

יהודה סלוצקי, שאול אביגור, וגרשון ריבלין (עורכים), קיצור תולדות ההגנה, רעננה, משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1986

מקורות לתמונות ומפות:

הארכיון הציוני

לשכת העיתונות הממשלתית

ארכיון חברת מקורות

ארכיון קיבוץ ניר עם

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה עבודות שלי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s