פעם, לפני עידן התקינות הפוליטית, אנשים העזו לכתוב טקסטים אחרים לגמרי.

במסגרת המחקר שאני עושה בארכיון ירוחם עבור מוזאון חוצות ירוחם נתקלתי בכתבה שכתב כותב שלא הכרתי בשם בונה תירוש, במעריב, בתאריך 5.1.1973. שם הכתבה: "יקיצתה של ירוחם" והיא כתובה בסגנון יומן אישי בעקבות שישה ימים שבילה המחבר בירוחם אז, לפני 42 שנים.

בהתחלה חשבתי, איך הוא מעז. זה טקסט נוראי. היו תולים אותו היום על הרבה פחות מזה.

ואז חשבתי, איזה טקסט חד וכן ונועז וחושפני. איזה תיאור אמיץ של התהליך הנפשי שהוא עבר בירוחם אז, לפני 42 שנה. טקסט מטלטל ברמת הסטראוטיפים שהוא מעז להציג בגלוי, בידיעה ברורה שהם פסולים אפילו למחשבה. והשינוי שהוא עבר בירוחם.  ואיך ירוחם נכנסה גם לו לדם.

זו הפסקה המסכמת של הכתבה הארוכה, שמתארת את מחשבותיו של המחבר בעקבות פגישה עם נערים לפני גיוס בעיר:

"…כאמור, ככל שנמשכה השיחה, נמלאתי בושה. אנסה להסביר כאן את פשרה. נפגשתי עם יהודה ונורית ובני ביום השישי לשהייתי בירוחם ואחרי שישה ימים הייתי עדיין תייר סנוב המופתע "לטובה". כאילו גילה חשמל בג'ונגל. הבחילה שתקפה אותי שוב ושוב, תוך כדי ביקור בדירות הצפופות והמזוהמות שבשיכונים (לאו דווקא דירות עוני, היתה שם טלויזיה בכל דירה וארון עם סרוויסים בסלון); הרתיעה מפני השירים הערביים המסתלסלים במשך כל שעות היום ממקלטי הרדיו, בקיוסקים ובחנויות שבמרכז, ומפני הסרטים וההצגות שזוכים כאן להצלחה גדולה, וכן האלרגיה הפרטית שלי לפרחי שעווה המעטרים כאן כל בית – יצרו מחסום רגשי ברור.

כך נשארתי בחוץ, צופה אל ירוחם מלמעלה או מהצד, כמו במשקפת. מהגדה ההיא של הרוביקון, נראה לי אך טבעי שכל מי שגדל וחי בירוחם – יתבייש בה. יסמיק ויתנצל על עצם הקשר שלו עם הישוב הזה שבו יש ילדים "שחורים, מלוכלכים, שלובשים בגדים מצחיקים" (זה מה שאמרה ילדה אחת שבאה לכאן מרמת השרון על חבריה בגן).

לכן – ההפתעה מ"זקיפות הקומה" ומהלוקאל פטריוטיזם התקיף, הגא מאוד של השמיניסטים האלה.

לכן – הבושה."

בונה תירוש, "יקיצתה של ירוחם", מעריב, 5.1.1973.

אף אחד לא היה מעז לכתוב טקסטים כאלה היום. התקינות הפוליטית הרגה אותם.

מימונה בירוחם. מתוך אוסף ישראל נגלית לעין של יד בן צבי. (וכן, זה ג'ומס יושב במרכז)