אני מאוד אוהבת מרכזי מבקרים, אולי יותר ממוזאונים. מרכזי המבקרים פשוטים, חביבים, מעניינים, ובעיקר חסרי יומרה, פומפוזיות  וריח של אבק (טוב, בחלק ממרכזי המבקרים שאני מכירה יש ריח של אבק). אוצרים לפעמים קצת מתביישים כשמקשרים אותם למרכזי מבקרים, כמו שפעם שחקנים השתדלו שלא יקשרו אותם לסדרות טלויזיה (ולפני זה לסרטי קולנוע, כשרק התאטרון נחשב רציני).  אני כאמור אוהבת אותם מאד.

מרכז מבקרים טוב הוא קצת מוזאון. יש בו ממצאים (אם אפשר ותמיד עדיף מקוריים) שמבטאים, מדגימים ומקשטים את הסיפור המרכזי של המקום.  יש בו התיחסות רצינית מאוד לעובדות ולנרטיב או לנרטיבים (בדרך  כלל יש יותר מאחד) והאפקטים, וקשקושי הדיסנילנד הם חלק שולי, מדוד ונבחר בקפידה וממש לא העיקר. ("נו, מתי הכסאות האלה יתחילו כבר לזוז", אז זהו שלא).

אבל זה לא מוזאון. במוזאון המוצג הוא העיקר, הוא לא משמש כקישוט, כאמצעי לספר את הסיפור, הוא הסיפור עצמו. במרכז מבקרים הכל – המוצגים, הסרטים, ההפעלות והאפקטים, מגוייסים לספר סיפור מענין, מרתק וגם כזה שילמד אותנו משהו חדש (או עדיף יזכיר לנו משהו שכבר ידענו ויחבר אותו למשהו חדש, זה תמיד יותר יעיל), והכי חשוב – ישלח אותנו החוצה, למקום ההתרחשות האמיתי. מרכז המבקרים לא בא במקום חווית הביקור במקום הסיפור, אלא יהווה לו הקדמה או סיכום מעשירים.

אני רואה תיירים וישראלים מגיעים עד שמורת החולה, נכנסים ל"עופוריה", רואים שם ציפורים נהדרות עפות מעל האנדים תוך שהכסא שלהם נע בנעימות, יוצאים מ"עופוריה" ועולים חזרה לאוטובוס ואני כמעט כועסת. (בעצם מה אכפת לי, יותר ציפורים בשבילי).

ומה שיפה, שיותר ויותר מוזאונים רוצים גם קצת מהכיף של מרכזי המבקרים (טוב, זה גם נכון כלכלית). יותר ויותר תערוכות מספרות סיפור, משתמשות בסרטי הדגמה. עוד מעט ישפריצו שם מים על המבקרים….

עכשיו רק נשאר להמציא למדיום הזה שם חדש, מרכז מבקרים זה שם נוראי , אני מחבבת כרגע את ההגדרה "מרכז ביקור חוויתי" אבל זה עוד לא לגמרי זה.